משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן ג׳:ז׳

7 אין קורעים – בחול המועד אין קורעים בגדים על המת, ולא חולצים – את הכתף כדרך שנהגו לחלוץ את הכתף בלוויית המת, ולא מברים – אין אוכלים סעודת הבראה, היא הסעודה הראשונה אשר אנשי העיר מביאים לאבלים ואוכלים עמם. כל הדברים הללו אין עושים במועד אלא קרוביו של מת. בימות חול "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע", כך ההלכה שנויה בברייתא בבבלי כה ע"א. מתוך משנתנו משתמע כי ביום חול חייבים המלווים את המת או הנוכחים בשעת יציאת הנשמה אף בחליצת כתף: "תנו רבנן: 'וכבוד עשו לו במותו' דברי הימים ב לב לג – זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף" בבלי, בבא קמא יז ע"א. חליצה היא חליצת כתף, חשיפת הכתף בזמן תהלוכת הלוויה.

8 אולם ברייתא זו השנויה בבבלי בשם רבי שמעון ברבי אלעזר שנויה במסכת שמחות בשמו בנוסח שונה במקצת: "רבי שמעון בן אלעזר אומר חכם שמת, כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו" פ"ט ה"א, עמ' 168, וכיוצא בה בהלכה שלאחריה: "הכל חולצין על חכם ועל תלמיד". הרמב"ן בתורת האדם עמד על הסתירה ותיקן במקום "חכם שמת" – "אדם שמת". ספק רב אם אנו רשאים לתקן את הטקסט נגד כל כתבי היד על סמך המימרה המנוגדת בגמרא. אף מן התלמוד הבבלי משתמע שהיה להם נוסח קרוב לזה שבמסכת שמחות, שכן אמור בהמשך: למה זה "דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע" שם. קשה להתאים מימרה זו לקריעה על כל אדם ואדם. מסתבר שהיו מסורות משתנות בהלכה: יש ששנו שכל העומד בשעת יציאת נשמה, בין אם הנפטר הוא חכם, תלמיד או אדם כלשהו, חייב לקרוע ולחלוץ, ויש ששנו שאין חייבים בכך אלא כלפי חכם או תלמיד, ואולי היה המנהג הקדום לחלוץ לכל אדם מכובד אבי המשפחה, ובהמשך התייחד המנהג לחכם, או שמא ייחדו אותו חכמים למת מחבורת ההנהגה שלהם.

9 ואמנם במסכת שמחות, שמשוקעות בה מסורות תנאיות, מצויים דברים סותרים לעניין חליצת הכתף. בהלכה אחת נאמר שעל המתאבד אין נוהגים מנהגי אבלות "ואין מספידין ואין חולצים עליו" פ"ב ה"א, עמ' 102. מדברים אלה משתמע כי חולצים כתף על כל אדם אחר שמת כדרך כל האדם. אולם בהמשך אמור כי "על כל המתים כולן אינו חולץ על אביו ואמו חולץ", ואף על אביו ואמו נאמר בהמשך שאם "אינו רוצה לחלוץ לא יחלוץ" שם, ה"ג, ואף מובא "ומעשה כשמת אביו של רבי עקיבא וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ".

10 ההבדל בין נוהגי האבל על החכם ונוהגי האבל על "סתם" אדם הוא תופעה חריגה בספרות התנאית. מאוחר יותר התפתחו סימני מעמד עיליתיים של שכבת החכמים, אבל בתקופה זו יש לראות בנוהגי האבל פריצה ראשונה של מסגרת השוויון בחברה היהודית. עם זאת, הפריצה איננה בשוויון שבין עני לרש אלא בין אדם לתלמיד חכם. במשנת שבת פי"ד מ"ד שנינו: "רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם" – ומה שמותר לבני מלכים יש להתיר לכל ישראל. תנא קמא חולק על ההלכה. הלכה זו מצטרפת לשורה של הלכות המדגישות את "שויונו של כל יחיד בעם בהלכה ובחברה".

11 בתלמוד הבבלי אומר אביי: "רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו: כל ישראל בני מלכים הן" בבא מציעא קיג ע"ב; שבת קכח ע"א. רעיון זה חוזר בהלכותיהם של החכמים שמנה אביי, אך מטבע הלשון עצמו בא רק בדברי רבי שמעון במשנתנו. מצד שני יש בספרות הכרה שיש שוני מציאותי בין בני האדם. במקורות שהבאנו עמדותיהם של רבי עקיבא ושל רבי שמעון אינן נחלת הכול. אך מעבר לכך, כל בני ישראל ראויים להיות בני מלכים אך בעולמנו בכל זאת יש לכל אדם "כבודו". עיקרון זה מופיע במשנה, בבא קמא פ"ח מ"ו וכתובות פ"ה מ"ט, בהלכות כתובה שאישה אמורה לקבל "לפי כבודה" ‏כדי למנוע את קיפוחה משנה, כתובות פי"ב מ"ג, הוא מופיע לגבי מתן לעני מדרש תנאים לדברים, טו ח, עמ' 82 ומקבילות ולגבי הספדים בראשית רבה כתב יד וינה, צו, עמ' 1237, וכן יוצא מעדויות אחרות המשיחות לפי תומן כגון משנה, ביכורים פ"ג מ"ג. נראה, אם כן, שאין כאן מחלוקת רק בפרטי ההלכות אלא גם בתפיסה העקרונית של שוויון מלא בין בני האדם. לפנינו, אפוא, מחלוקת אידאולוגית בעניין חברתי שיש לה השפעה גם על שאלות הלכתיות "טכניות", כפי שגם נראה להלן.

12 הקריעה נוהגת בין באנשים ובין בנשים. הנשים קרעו את בגדיהן תוך הקפדה שלא ייחשף גופן מסכת שמחות, פ"ט ה"ו, עמ' 171. אך חשיפת הכתף, מסתבר, לא נהגה בנשים יהודיות מטעמי צניעות?, ועל כל פנים אין כל רמז למחויבותן של נשים בחליצת הכתף. במסכת שמחות נאמר כי על חכם שמת "חולצין לפניו את הימין, אב בית דין שמת חולצין לפניו את השמאל, נשיא שמת חולצין לפניו את שתי ידים ומעשה כשמת רבי אליעזר חלץ רבי עקיבא לפניו את שתי ידיו" פ"ט ה"ב, עמ' 168.

13 מן המסורות שהבאנו נראה כי כבר בימי התנאים ובימי רבי עקיבא החל נוהג זה להתרופף. כל המסורות על מעשי חליצת כתף הן מימיהם של תנאים, ואין כל מסורת מימיהם של אמוראים. חליצת כתף הלכה ונשכחה מישראל. חליצת הכתף הייתה נוהגת אף בעמים בסביבות ארץ ישראל, במצרים ובסוריה, כפי שעולה מציורי קבר. על ארונו של אחירם מלך גבל המאה הי' לפני ספירתם מגולפות נשים חשופות שד וגברים שזרועם הימנית חשופה איור 27.

14 ואין מברים – אין נותנים לקרובי המת את סעודת ההבראה במועד, אלא על המיטות זקופות – מיטות זקופות כדרכן ולא על מיטות כפויות כדרך שנוהגים בימות החול, שאין כפיית המיטה במועד. האבלות נדחית במועד עד לאחר הרגל אך סעודת ההבראה נוהגת, ואינה נוהגת אלא בקרובים בלבד, ואף אלו אינם מסובים על המיטות כשהן כפויות אלא מסבים כדרכם על מיטות זקופות. מיטה רגילה מונחת ועליה מתוחים חבלים. מיטה כפויה היא זו שחבליה מותרים, וכך אי אפשר לשבת עליה, ומיטה זקופה היא כמובן מיטה שחבליה עליה, אך היא עומדת.

15 ואין מוליכים לבית האבל – סעודת ההבראה, לא בטבלא – טס או לוח מהודר. המילה "טבלה" לקוחה מן היוונית טבולה, ומשמעה לוח ללא שוליים או דפנות, והיא משמשת כמצע לשים עליה מזון או קעריות ובהן המזון. יש שמציינים בה ריבועים לציפוי. את ההיכל חיפו בטבלאות של זהב תוס', מנחות פ"י הי"ט.

16 ולא באסקוטלא – אף הוא מעין מגש לאוכל או לפֵרות, והוא σκοθτέλλα ביוונית, עשוי מתכת או זכוכית. במשנת כלים שנינו: "כלי זכוכית פשוטיהן טהורין... הטבלא והאסקוטלא של זכוכית טהורין אם יש להן לזביז מעקה או דפנות טמאים" פ"ל מ"א, כיוון שהם כלי.

17 ולא בקנון – כלי הגשה ונשיאה ללחם ופרות, אך קרוב יותר לדימוי של סל. המילה לקוחה מן היוונית, κανοũν. הקנון הוא סל ומופיע בתרגום השבעים כתרגום הקבוע לסל; גם בספרות חז"ל הקנון נזכר פעמים רבות, בעיקר יחד עם הסל. לבית אבל אסור להוביל אוכל בטבלה או בקנון, אך מותר להובילו בסל. זאת משום שהסל סגור ואילו הקנון והטבלה הם כלים פתוחים והכול רואים מה יש בהם. הקנון עשוי מקש וגמר מלאכתו הוא ה"קינוב" קיצוץ שיירי הקנים שלא נארגו משנה, כלים פט"ז מ"ג ועוד. הקנון שימש לברירת עדשים וקטניות ומכאן שהיה ארוג בצפיפות, שאם לא כן היו הגרעינים נופלים מתוכו. הווה אומר, הקנון הוא מעין סל רחב ופתוח, ארוג בצפיפות רבה. בספרות יוון הקלסית הקנון מופיע פעמים רבות ככלי שעמו מביאים זרעוני שעורה לפולחן. בהקשר שלנו אין מדובר כמובן על פולחן, אך הקנון הוא אותו כלי כמו ביוון איור 28. בתוספתא נאמר כי "המולל מלילות מערב יום טוב מנפח בקנון ובתמחוי אבל לא בטבלה" ביצה פ"א הי"ט, אלא בסלים – פשוטים, הנעשים מערבה קלופה. בברייתא המצויה בתלמוד הבבלי בלבד אמור: "תנו רבנן: בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים" כז ע"א. לפי ברייתא זו אין מוליכים לבית האבל כל השנה אלא בסלי נצרים. הבחנה זו גרמה לראשונים מספר לפרש כי כל האמור במשנה לא נאמר למועד בלבד, הנזכר בהלכה הבאה, אלא לכל ימות השנה.

18 מפשוטה של משנה ברור כי "במועד" מוסב על כל ההלכות שנפרטו לפני כן; וכי למה יהיה אסור בכל ימות השנה לכל אחד לקרוע או לחלוץ? מעשים מרובים מסופרים בכל הספרות התנאית והאמוראית על חכמים שקרעו על מות רבם. אין לפרש את המשנה על פי הברייתא בתלמוד הבבלי שאין להביא את סעודת ההבראה אלא בסלי נצרים כל ימות השנה. ייתכן שלפנינו שתי מסורות בלתי תלויות: אחת קשרה את הנוהג להביא בסלי נצרים להלכה של מועד משום שאין להוליך בחול המועד בפומבי את הסעודה או את צורכי הסעודה, ואחת קשרה הלכה זו לדרישה של צניעות וכדי שהעניים שאין להם כלים מפוארים אף הם יוכלו להוליך את צורכי סעודת ההבראה. ייתכן אף לפרש כי בימים ראשונים אמנם הביאו העשירים את הסעודה בכלים מפוארים והעניים אמנם נתביישו, וכמו שמסופר במשנת ביכורים: "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה" פ"ג מ"ח, וכבר הזכרנו את שימושו של הקנון בתהלוכת הקודש, ולא נרחיב בכך.

19 המשנה אסרה נוהג זה רק לגבי מועד משום שאין לנהוג בפומבי ובפאר באבל במועד, ונוהג זה כתוב במשנתנו. בתקופה מאוחרת יותר הרחיבו את האיסור על כל ימות השנה משום כבודם של עניים, כשנוי בברייתא, ומתוך אותה שאיפה לשוויון שהזכרנו לעיל.

20 ואין אומרים ברכת אבילים במועד – שלאחר הקבורה. לאחר שחזרו מקבורת המת עמדו בשורה וניחמו את האבלים. בסוף הלוויה התקבצו ברחובה של עיר או בבית הכנסת ובבית האבל ואמרו את ברכת האבלים. ברכה זו נאמרה בציבור, ואין אומרים אותה אלא בעשרה משנה, מגילה פ"ד מ"ג. ברכה זו אינה נאמרת במועד, אבל עומדים בשורה – לאחר הקבורה, ומנחמין – את האבל בעברם בשורה, ופוטרים את הרבים – משלחים את העם ואין הולכים עם האבל לרחובה של עיר או לביתו כבימות החול. לשון זו, לפטור את הרבים הבאים להשתתף בלוויית המת, חוזרת במסכת שמחות: "קבר שאול היה לו לרבן גמליאל ביבנה שהיו מכניסין את המת לתוכו ונועלין את הדלת לפניו ובאין ועומדין בשורה ומנחמין ופוטרים את הרבים ואחר כך מעלים אותו לירושלים" פ"י ה"ח, עמ' 182.

21 דברי ההפטרה-השילוח של הציבור היו פסוקים ודרשה, בשעה שהמפטיר היה תלמיד חכמים, או דברי קינה. בתלמוד ירושלמי לברכות מסופר על הפטרות מעין אלו: "ריש לקיש... עאל ואיפטר עילוי" פ"ב ה"ז, ה ע"ב, וכיוצא בו אחרים. בגניזה, בין השירים הכתובים ארמית, מצויות אף קינות רבות המצוינות בשם "אפטארתה" או "אפטרה למיתה", "אפטרה לכהנייא", "אפטרה לנשייה", "אפטרה לנערה", "אפטרה לעולל" וכיוצא באלו.